העונה הסתיימה ועונת המלפפונים החלה. בשונה משנים קודמות, ישנה העונה תחושה פסימית בקשר לבניית הסגל של כמעט כל הקבוצות. המאמנים מאבדים את כבודם, בעלי הקבוצות מנהלים מהפכות בסגל ובצוות המקצועי ומנהלים מקצועיים יורדים לקווים במהלך העונה. באמצעי התקשורת השונים כבר לא מתייחסים אל מה שקורה במגרש, הם רק מנסים להבין מי בחר את ההרכב, מי האחראי על החילופים ומי בוחר את סגל השחקנים. לאחר הזכייה בגביע של קבוצת בני יהודה הוזמן בעלי הקבוצה, ברק אברמוב, אל תכנית הספורט "ראידה אל חמיסה" (המשודרת בערוץ הספורט) כדי לדבר על העונה החולפת. לאחר שאברמוב נשאל איזה טעויות עשה העונה, הוא ענה: "עשיתי רק טעות אחת העונה והיא שלא השתתפתי בבחירת סגל השחקנים" והסביר את עצמו בטענה שהמאמן מחתים שחקנים לכמה שנים והוא ימשיך לשלם להם משכורות גם לאחר שהמאמן יעזוב. בפאנל התכנית לא אהבו את ההתבטאות של הבעלים ואמרו שדבר כזה פוגע במעמד המאמן.

הביקורת כלפי הבעלים נמצאת בכל מקום. חלק נכבד מבעלי הקבוצות אמרו בעבר שנתנו יד חופשית לצוות המקצועי לבחור את סגל השחקנים וברוב המקרים רמת הסגל לא תאמה את תקציב הקבוצה. בשנה האחרונה הנושא המעסיק ביותר את תקשורת הספורט בארץ היא על הדרך המיושנת שבה עובדים בכדורגל הישראלי. בכל תכנית ספורט, אתר ספורט ובכל מקום שמדברים על ספורט עולה מיד הנושא של חוסר מקצועיות ושיש רק אלטרנטיבה אחת שבה שאפשר להצליח: בעלים שלא מתערב, מנהל מקצועי שבוחר את השחקנים ואת המאמן ומחלקת סקאוטינג מסודרת – אחרת הכדורגל הישראלי לא ישתפר.

למרות שכלפי חוץ הרעיון מצטייר כהצלחה בטוחה, בפועל דווקא הקבוצות שבהן היה מנהל מקצועי בעונה שעברה (מכבי ת"א, מכבי חיפה, הפועל ת"א, הפועל חיפה, בני יהודה ומ.ס. אשדוד) לא חוו עונה מוצלחת, לא בטבלה וחוץ מבני יהודה גם לא בשחקני הרכש. ואי אפשר שלא להתמקד בשני הצוותים הזרים של מכבי חיפה ומכבי ת"א. עם כל הכבוד לניסיון האירופי של שני המנהלים הספורטיביים, לא צריך להיות מבין גדול בכדורגל כדי לא להחתים בינואר שני זרים (איילופסון ואזמי ממכבי חיפה ומרסלו וראמון ממכבי ת"א)  במליון וחצי יורו שלא שיחקו מאז חודש נובמבר. גם קרוייף וגם קרלסן ידעו שהם לא בכושר משחק ולא ברור למה בשלב כל כך קריטי של העונה הייתה מחשבה לגבי העונה הבאה. זוהי לא פעם ראשונה שקרויף לוקח סיכון ומחתים שחקנים ללא כושר משחק – בשנת 2013 ג'ורדי קרויף הביא את ערן זהבי, שעבר פציעה ארוכה בתחילת אותה עונה וצבר דקות משחק מועטות בפאלרמו האיטלקית ואת ראדה פריצה שכמו איילופסון שיחק גם רוזנבורג הנורווגית והגיע לקבוצה לאחר שלא שיחק במשך חודשיים. כולם יודעים איך זה נגמר, לכן קשה להצביע על מדיניות נכונה של קבוצה בארץ מבחינת הצוות המקצועי ושחקני הרכש, אבל מה שכן אפשר הוא ללמוד מניסיון העבר ולראות מה משותף לכל הקבוצות שכן הצליחו.

בדקתי את סגלי 15 האלופות האחרונות בליגת העל (מעונת 2002/2003-2016/2017) וחילקתי את הממצאים לשתי קטגוריות שונות: שחקנים ישראלים ושחקנים זרים וכמו בטור "איזו קבוצה מייצרת הכי הרבה שחקנים בישראל?" שכתבתי באמצע העונה, השחקנים הישראלים יבדקו לפי מחלקות הנוער שבה הם גדלו בין הגילאים 15-18. השחקנים הזרים יבדקו לפי מדינתם והליגה שממנה הם הגיעו לליגת העל.

הערות לגבי הממצאים

• שחקן יופיע בטבלה רק פעם אחת לא משנה כמה פעמים זכה באליפות.
• כל שחקן שהיה חלק מעונת האליפות של אותה קבוצה יהיה חלק ממאגר הנתונים גם אם הוא לא סיים את העונה בקבוצה.
• במידה ושחקן היה חלק מסגל הקבוצה אבל לא שיחק בליגה באותה עונה, הוא ייצא ממאגר הנתונים.
• במידה ושחקן זר זוכה באליפות לאחר קדנציה שניה בליגת העל, לא תיחשב הקבוצה ממנה הוא הגיע. לדוגמה נוסא איגייבור ששיחק בהפועל ת"א לפני שזכה באליפות עם מכבי ת"א ייחשב בטבלה כשחקן של לילסטרום הנורווגית ולא של ריאל בטיס הספרדית.
• שחקנים יהודיים כמו ליאוניד קרופניק ואיגנסיו פידלף הורדו ממאגר הנתונים הכללי מכיוון שהם הגיעו לליגה משיקול לא מקצועי, לעומת זאת דניאל דה רידר שנרשם כשחקן זר בהפועל ת"א בעונת 2009/2010 כן יופיע בטבלה.

שחקנים ישראלים

הנתונים לא מפתיעים יותר מידי, מכבי תל אביב, קבוצת הנוער היקרה ביותר בשנים האחרונות, נמצאת בראש הטבלה בהפרש די גבוה ממכבי חיפה הנמצאת במקום השני. אחריה היורדת הטריה ללאומית, הפועל ת"א ואז אלופת המדינה הפועל ב"ש.

רוב השחקנים הישראלים בטבלה שיחקו בנבחרת הצעירה, מחצית מהם זומנו לנבחרת הבוגרת. בגלל מחסור בלגיונרים, מאמני נבחרת ישראל בונים את הנבחרת על בסיס השחקנים של האלופה. גם היציאה לחו"ל הוא נתון די בולט, הכדורגלן הישראלי מנסה את מזלו בחו"ל לאחר הזכייה באליפות בעיקר בגלל תחושת מיצוי וכנראה שגם השחקנים יודעים שבמידה והם ייכשלו, הערך שלהם רק יעלה ברגע שהם יחליטו לחזור לארץ.

בנוסף צריך לציין, שש הקבוצות הראשונות בטבלה הן גם שש האלופות היחידות בתקופת הזמן שנבדקה. כל מועדון מעוניין לשתף שחקני בית צעירים במהלך העונה ובמיוחד בסוף העונה, מסיבה זו יש לאלופות יתרון משמעותי בטבלה על מועדונים אחרים. לכן יצרתי טבלה נוספת רק של שש האלופות ובדקתי כמה שחקני בית זכו באליפות עם קבוצה אחרת בליגה.

אפשר לראות בטבלה האחרונה שרוב שחקני הבית לקחו אליפות בקבוצת האם שלהם. אמנם בכל קבוצה שלקחה אליפות היה לפחות שחקן בית אחד ששימש כפקטור משמעותי בזכייה בתואר, אבל רוב השחקנים לא הצליחו להשתלב בקבוצה הבוגרת ואפילו בליגת העל. שחקנים כמו ריף פרץ, גאל מרגוליס, עדי אלישע, חן עזריאל ואחרים שיחקו בקבוצה הבוגרת בתקווה שיובילו את הקבוצה בעתיד, אבל השחקנים לא הצליחו לעמוד בציפיות והקריירה שלהם החלה להידרדר.

אחרי האלופות מופיעות שתי הקבוצות מהעיר נתניה, מכבי נתניה ובית"ר נס טוברוק. בית"ר טוברוק היא הקבוצה החובבנית הנמצאת במקום הכי גבוה בטבלה, הקבוצה הקטנה מנתניה נחשבת לאחת מספקיות השחקנים הגדולה בישראל בשנים האחרונות והדבר הזה אינו מקרי. טוברוק רואה בפיתוח שחקני נוער כהשקעה כלכלית וכך המועדון ימשיך להתקדם במתכונתו. אוריאל דסקל מתייחס על הפילוסופיה של הקבוצה בהרצאה על מודלים כלכליים של מחלקות נוער בעולם ומסביר: " בבית"ר טוברוק לוקחים ילדים, מגדלים אותם להיות שחקנים ואז מוכרים אותם. ואז הילדים מחוזים כאלו ואחרים ממשיכים לתת כסף למי שאחראי עליהם, זה כסף אדיר, כי אתה בעצם משקיע כמה אלפים בכל ילד כזה והוא מביא לך כמה מאות אלפים".

אפשר להתווכח על ההומניות של השיטה הזאת ובשנים אחרונות הקבוצה הגישה תביעה נגד החוזים של קני סייף, עיאד אבו עביד וויקטור מרעי, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאה. במשך שני עשורים הקבוצה מייצרת כמות גדולה של שחקנים איכותיים לליגה, לנבחרת ישראל ולקבוצות באירופה. אריק איזיקוביץ', בעלי בית"ר טוברוק מספר באתר "נתניה נט" בשנת 2016 על הדרך שבה הם מגדלים את הילדים: "הגאווה הכי גדולה שלי היא לראות שחקנים שמגיעים מוכנים מנטלית לליגת העל. ב-24 שנה האחרונות אף שחקן מתוך אלפי ילדים שעברו במועדון לא הגיע לתחנת משטרה ושיחקו אצלנו כמה וכמה ילדים שגדלו במציאות לא פשוטה ובקלות יכלו להתדרדר לפשע. זה לא במקרה, יש לנו במועדון דגש על משמעת ברזל ועל התנהגות נאותה: אסור לשתות אלכוהול, כמובן שאין להשתמש בסמים וסיגריות, אני אוסר על שחקנים לרכב על אופנוע, לא רישיון ולא כשמרכיבים אותם, גם קעקועים ועגילים לא בבית ספרנו ובנוסף לאלו חובה להקפיד על הצטיינות בלימודים. בטוברוק, המאמנים עוברים על תעודות הילדים אחת לחצי שנה ובודקים שאין ירידה בלימודים בגלל הכדורגל. ואם יש ילדים שמתקשים במקצועות מסוימים אנחנו דואגים לממן שיעורים פרטיים.
מעבר לחשיבות הנחלת משמעת ברזל למי שרואה את עתידו בספורט מקצועני, צריך לזכור, רוב השחקנים בגילאי הנוער לא יהפכו בסוף לשחקנים מקצועיים, וגם המעטים שכן יידרשו להסבה מקצועית לקראת גיל 40. הערכים והחינוך שאנחנו מנחילים לצעירים ישרתו אותם באשר יפנו, בין אם זה בכדורגל או בכל תחום אחר שיבחרו בחיים."

אך למרות ההצלחה כנראה שמדובר בסופה של תקופה. קבוצת הנוער ירדה ליגה בסוף העונה הנוכחית ולא בטוח שנראה אותה חוזרת לשם בקרוב אם בכלל. וזוהי הזדמנות להודות למועדון הקטן שהביא משהו שונה בנוף הישראלי והתנהל בצורה הכי מקצועית שיש. ואנחנו נצטרך לקוות שיותר אנשים ישקיעו בקבוצות נוער במקום בקבוצות בוגרים. מעבר לתרומה לילדים עצמם ולכדורגל הישראלי, השקעה נכונה בקבוצה כזאת תתרום גם לכיסם של אותם משקיעים.

שחקנים זרים

לפני שעוברים על הנתונים צריך לציין שאף קבוצה ישראלית שהגיעה לליגת האלופות לא הצליחה לזכות באותה עונה בליגה, בנוסף לא מעט זרים שוחררו במהלך העונה או לא המשיכו מכיוון שתמיד יש מחשבה להחתים שחקנים זרים טובים יותר מכיוון שקבוצה משתתפת במוקדמות ליגת האלופות. ובכל זאת, אי אפשר שלא לציין לטובה את השחקנים הזרים בקבוצות האלופות שהיו חלק בלתי נפרד מהקבוצה וחלקם היו בכמה רמות מעל הליגה.

המדינה האחראית על הכי זרים שזכו באליפות היא ברזיל, אחריה ניגריה ואת המקום השלישי חולקות שלוש מדינות: ארגנטינה, צ'ילה וגאנה. כמו כן, גם הליגה הברזילאית הראשונה היא הספקית הראשית לאותן קבוצות. הזרים הברזילאים הם הנפוצים בישראל ובעולם. לפי מאמרו של מכון המחקר CIES Football Observatory שיצא בנובמבר 2016, ברזיל היא המדינה עם הכי הרבה שחקנים ב-31 הליגות הראשונות באירופה עם 469 נציגים ולפי הנתונים של האתר Transfermarkt.co.uk יש מעל 2200 כדורגלנים ברזילאים המשחקים מחוץ לברזיל. הבעיה בשחקנים הברזילאים היא חוסר האחידות בין השחקנים השונים שנחתו פה. לעומת שחקנים ממדינות אחרות, השחקן הברזילאי הוא סימן שאלה גדול לקבוצות ליגת העל. הגיעו לפה שחקנים איכותיים בדמותם של דאגלס דה סילבה, גוסטבו בוקולי ושאבייר דירסאו במחירים זולים, אבל גם הגיעו שחקנים שציפו מהם להרבה והם לא סיפקו את הסחורה, שחקנים כמו טוטו, שוונקי, אדג'י ופביו ג'וניור הגיעו כשחקנים שהיו צריכים להוביל את קבוצתם להישגים ושוחררו לאחר זמן קצר. השחקן הברזילאי תמיד יהיה סחורה מבוקשת בישראל ולמרות שאין דרך לחזות את כושר ההסתגלות שלו בארץ, מאמני הליגה לא יפסיקו להמר עליו בשל מחירו הזול יחסית והפוטנציאל הטמון בו.

רוב הזרים שזכו באליפות הם חלוצים. חוץ מהפועל ב"ש (20015/2016) כל הקבוצות בטבלה רשמו לפחות חלוץ זר אחד, 47% מהחלוצים ברשימה הבקיעו מעל 10 שערים בליגה ורק 15% כבשו מעל 15 שערים בליגה. בטור "חלוץ ללא מטרה" התייחסתי לגישה מוטעת של קבוצת הצמרת בארץ המנסות להחתים חלוצי רחבה לקבוצות שלהם, הקבוצות הגדולות בארץ מתמודדות נגד משחק הגנה צפוף ושמירה כפולה על החלוץ המרכזי, חלוץ לא נייד יתקשה להתמודד עם הגנה כזאת ולכן יקבל פחות כדורים ויכבוש פחות שערים. כמות החלוצים גבוהה בגלל חוסר שביעות הרצון מהם, לכן הם יחתכו מוקדם והקבוצה תנסה להחתים חלוץ אחר בחלון העברות הבא.

העמדה עם מספר הזרים הפחותה ביותר היא עמדת השוער. ב-15 שנה האחרונות זכו רק שלושה שוערים זרים באליפות (טברטקו קאלה, וינסנט אניימה וחואן פבלו קולינאס), למרות הירידה בערכו של השוער הישראלי רוב הקבוצות לא נזקקו לשוער זר כדי לזכות באליפות. בטור "איך לשפר (מעט) את הכדורגל הישראלי חלק א'" הצעתי חוק שימנע החתמה של שוערים זרים בליגה. השוערים הזרים בשנים האחרונות לא טובים יותר מהשוערים הישראלים, הקבוצות פשוט פוחדות לתת להם הזדמנות. גדלים פה דורות של שוערים שלא משחקים בליגת העל והשוערים הזרים רק מחלישים את רמת השוערים. בעונה החולפת רוב הקבוצות החליטו ללכת על שוער ישראלי (10 מתוך 14) שזוהי בשורה מצוינת לליגה, מעבר לכך השוערים הצדיקו את הקרדיט שהם קיבלו, עמרי גלזר ויואב ג'רפי הם שני שוערים שלא שיחקו כמעט בליגת העל עד העונה והראו יכולת גבוהה מאוד, זה רק מוכיח שגדל פה דור שוערים מצוין, רק צריך לתת לו את ההזדמנות.

עוד על הזרים, מעל מ- 40% מהשחקים הזרים בטבלה שיחקו בנבחרת הלאומית לפחות פעם אחת, 12% יצאו מליגת העל לקבוצה מאחת מחמש הליגות הראשונות והנתון המרכזי הוא שכמעט 20% מהזרים בטבלה שיחקו בקבוצה אחרת בליגת העל לפני שהם זכו באליפות. רוב הקבוצות הגדולות מחפשות זרים מחוץ לישראל אבל רוב הזרים האיכותיים בשנים האחרונות הגיעו דווקא מקבוצה אחרת בליגת העל. זר שנשאר בליגה יותר מעונה אחת מראה את האיכותיות שלו בעונה השנייה. הזר טוב ביותר בליגה כיום, טוני וואקמה, עבר את רף 10 השערים רק בעונתו השלישית בארץ. מעבר לסבלנות, אנחנו רואים שהשחקנים הזרים עושים קפיצת מדרגה משמעותית רק לאחר שהם עוברים לקבוצה גדולה בליגה. שחקן זר שמשחק בארץ הוא מניה כמעט בטוחה, הוא כבר מכיר את הליגה וזמן ההסתגלות שלו יהיה קצר הרבה יותר משחקן שהגיע ממדינה אחרת. יש כמה זרים איכותיים שמסתובבים בקבוצות הקטנות בליגה כמו: עמנואל אמבולה (הפועל רעננה), ואנדרסון (בני סכנין), רומאריו פירס (מכבי פ"ת), דויד מנגה (הפועל אשקלון) ואדילסון באהיה (הפועל חיפה) שיכולים להשתלב בקבוצות גדולות יותר בארץ וכדאי לכל לקבוצות הליגה להסתכל על השוק המקומי לפני מחתימות זרים ממקומות אחרים.

לסיכום

טבלאות כאלו ואחרות לא באמת יכולות לקבוע מאיפה מגיע רכש מוצלח ומאיזה מחלקת נוער גדלים שחקים טובים יותר, קבוצות ליגת העל צריכות להתייחס ברצינות רבה להחתמת שחקנים חדשים ולחפש שחקנים שיכולים להתאים לסגנון המשחק ולחדר ההלבשה. אם מדובר בשחקן זר, לא מספיק רק לעקוב אחרי המשחקים שלו, כדאי להכיר אותו לעומק, לערוך איתו כמה שיחות ולנסות לבנות את הגרעין הזר על ידי החתמת כמה שחקנים מאותה ליגה או החתמת זרים הדוברים את אותה השפה. באליפויות של מכבי חיפה ובית"ר ירושלים בשנות האלפיים דגלו בהחתמת זרים דרום אמריקאים הדוברים ספרדית ופורטוגזית, באליפויות של מכבי ת"א בנו את סגל הקבוצה סביב מאמנים ושחקנים הדוברים ספרדית ולכן רוב הזרים הגיעו מספרד (גם זרים לא ספרדיים כמו נוסא איגיבור והאריס מדוניאנין הגיעו מהליגה הספרדית), באליפויות של ב"ש ג'ון אוגו וטוני וואקמה הניגרים הפכו לזרים הטובים בליגה רק כשהם החלו לשחק ביחד. אלונה ברקת אמרה בעבר שמעבר ליכולת השחקנים, הקבוצה מבצעת מיפוי נוסף לפני שהם מחתימים שחקן, הם מבררים על האישיות דרך חברים שלו ודרך מאמנים שאימנו אותו ובודקים את המקצוענות שלו באימונים ועל ההתנהגות בחדר ההלבשה. לא מעט גורמים בבאר שבע מזכירים את העובדה שלמרות עומס הכוכבים בקבוצה אין אגו בין השחקנים וחדר ההלבשה בריא יותר מאי פעם. לכן, לפני שמחתימים שחקן צריך לזכור שמדובר קודם כל בבנאדם ומעבר לסטטיסטיקה לא פחות לבצע התאמות בקבוצה גם מבחינה חברתית.