תודעה

קונטקט-היי היא תופעה מעולם הסמים. לפעמים התודעה של בן אדם יכולה להגיע למצב של סימום מוחלט כאשר הוא לא נגע אפילו בחלקיק סם, אבל הוא היה שותף מלא לבן אדם שני שהשתמש בסם כלשהו. לחלוטין אפשר לספוג את האווירה ואת התחושות מבן אדם שני, או, אפילו יותר מזה – מקבוצה. לחלופין, אפשר להשליך את זה על השפעת המנהיג של הקבוצה. הקפטן. כל אחד שיש לו טיפת כריזמה יכול להוביל. בכל סיטואציה בעולם. אבל מתי ואיך מגיעים למצב כזה, של קריסה מוחלטת, של התרסקות, של כניעה מושלמת? איך זה קורה? אני יכול רק להעריך ולספר על תחושותיי, אבל בתור שחקן הרגשתי כי לקבוצה יש ״שדה תודעתי״, תרתי משמע, שיש שמשפיעים עליו יותר, ויש שפחות, אבל השדה הזה הוא המרכיב החשוב ביותר לניצחון. כישרון, יכולת, לטעמי, באים אחרי. השדה משפיע עליך ועל הקבוצה, מושך בחוטים, מניע אותך.

שידור ישיר

אצטדיון שכונת התקווה, שבת בצהריים. בני יהודה נגד מכבי תל אביב בנוער. זו הייתה שבת צהריים נעימה, וצוות שידור הגיע כדי לצלם את המשחק הלא-קריטי הזה. סמטאות השכונה שמרו על השקט ועל השבת, משפחות הניעו רכבים כדי לטייל בארץ, הים נשאר כחול, העולם עגול, אבל בשבילנו זו הייתה ההזדמנות לזכות לראשונה בקלאוז-אפ, או בשדרן אומר את השם שלך בטלוויזיה. לפעמים זה הרגיש שהעולם היה נעצר לכבוד המשחק הזה. שחקנים הסתרקו, הסתפרו, הבריקו נעליים, ושיננו פרצופים קלאסיים של שחקני כדורגל: מתיחת פנים לאחר החמצה, ניפוח לחיים, כיווץ שפתיים, וכמובן, תנועת תפילת שמע ישראל המפורסמת לפני המשחק.

שתיים אפס. בחדר ההלבשה במחצית תמיד המוח שלי נדד למחשבה על מהות החיים. מה אני עושה כאן בכלל. הייתי מייחל לאירוע דרמטי שיעצור הכל עכשיו. שמשהו יתרסק, שמישהו יתמוטט, שהעולם ייעצר. מי צריך עוד מחצית. אף פעם זה לא קרה. כל פעם המשחק המשיך למחצית השנייה כאילו זה הדבר הכי קבוע בעולם. יותר קבוע משקיעת השמש, מהיום למחרת. מחצית שנייה תמיד תהיה. אפשר להסביר את זה כירידת מתח נורא חזקה. כשאתה משחק, האדרנלין עולה, אנדרופינים משתחררים, יש בך תקוות, ציפיות, אכזבות, מגע פיזי, ריכוז, ואז בום. מחצית.

הדרך לכר הדשא מחדר ההלבשה של הנוער של בני יהודה היא כמה שניות, אבל לאחר המחצית זה נראה כמו נצח. מתוך פתח הכניסה נראה הדשא הירוק רחוק וחסר תכלית. צעדים כבדים ואיטיים מתחפשים לריצה מהירה, לקפיצות, למתיחות. אתה מחפש את העמדה שלך, מתיישר עם הבלם השני, מתמקם, אתה רואה שהכל מוכן. מרגיש שהכל מוכן. כן, הכל מוכן. שריקת הפתיחה למחצית. אני זוכר שעוד ניסינו קצת לתקוף, שעוד היה 2-0, אבל אז נכנס השלישי, וברגע אחד הרגשתי את התרסקות המטוס. לא קל להוציא כדור מהרשת שלך. הרשת גדולה והכדור לפעמים מנסה להתעטף בה. ואתה הולך לקחת את הכדור והנעליים שלך רוצות להתעטף ברשת גם כן. ואתה גם. אתה רוצה להתעטף ולהתחבא ולהיעלם. אתה רוצה להפסיק ולא להיות יותר. עכשיו הדרך מהרשת אל מיקום העמדה שלך נראה יותר רחוק מהכל. אתה מנסה לחשב את דקת המשחק ולא מצליח. הכל מעורפל. מהי הדקה, מה השעה, מתי הכל נגמר.

8-0

להערכתי נשארו קצת יותר משלושים דקות למשחק. שעון החול החל. הרגשתי איך הרגליים הפסיקו לזוז וכל ידיעת המשחק נשכחה מאיתנו. הרגשתי איך הפכנו לכנועים עד כדי שהסכמנו שכל דבר שמכבי רוצים לעשות הם יכולים. הרגשנו שכל התקפה תוביל לגול. שכל גול יוביל לגול שני. הרגשתי שהמגרש גדול מדי בשבילנו, שזה לא הספורט שאנחנו רגילים לשחק. הכל הפך למעורפל ולא אמיתי. אשליה. היינו חסרי אונים. באותה תקופה כבר הייתי ברור בעמדותיי האתאיסטיות, אך העדפתי להסתכל לשמיים לעזרה. אולי יש שם מישהו שיחלץ אותי מכאן. הרגשתי שידענו שזה הולך לקרות. ידענו שכל התקפה תסתיים בגול. הובלנו לשערים האלה. הובלנו להתקפות, הובלנו לתבוסה. זה אנחנו שגרמנו לזה לקרות. הרגשתי את ההסכמה בתוך השדה התודעתי של הקבוצה, את ההסכמה לתבוסה, לכניעה, לשיתוק מוחלט. משהו היה יותר חזק מאיתנו.

מאז ועד היום כל פעם שאני צופה בתבוסה אני חוזר לאותה הרגשה. לאותה הרגשה של שיתוק, של הלם. ראיתי את זה בחמש אחת שארסנל קיבלה פעמיים מבאיירן, ראיתי את זה בארבע שלוש שמכבי קיבלה מזניט, ראיתי את זה בשבע אחת של גרמניה נגד ברזיל, ראיתי בשש אחת של ברצלונה נגד פריז. ובאחרון חוויתי את השינויים התודעתיים בצורה הכי חדה שראיתי. אחרי הגול של קבאני, נראה היה שהתודעה הקבוצתית של ברצלונה היא שהמשחק גמור, שאין על מה לשחק. שום דבר לא קרה מהגול של פריז עד לגול של ברצלונה. ואז בבעיטה החופשית הזו, משהו גרם לכולם להאמין לכל האצטדיון, לכל השחקנים, וגם לכל שחקני פריז. פתאום כולם העלו על דעתם את האופציה שברצלונה תבקיע עוד שני גולים בתוספת הזמן. כן, גם שחקני פריז, ללא ספק, תיארו את העתיד לבוא. תיארו את הסוף מהסרטים.

לא התוודעתי לפסיכולוגים בספורט ואני מודע לכך שזה לא הדבר הכי מקובל בספורט העולמי ובספורט הישראלי בפרט, אבל לספורט קבוצתי, ובדגש על כדורגל, יש כל כך הרבה רבדים נפשיים, שזה רשלנות לא להשתמש בפסיכולוגים צמודים כמו במאמן כושר צמוד. או שאולי, בעצם, זה משהו עמוק יותר. כדורגל זה דת, וברגע שנכניס לשם פסיכולוגים וננתח את הנפש של הקבוצה, זה כמו שנגלה באמת אם יש אלוהים או לא. זה כמו שעדיין לא משתמשים במחשוב כדי לגלות האם הכדור עבר את הקו. אולי אם קבוצה תשתמש בפסיכולוגים הכי מוכשרים, בסטטיסטיקאים הכי מוצלחים, ובמאמנים הכי טובים, נגלה קבוצה באמת בלתי מנוצחת.