שאלת השאלות לפני הסופרבול, או בעצם לפני כל גמר גדול, היא עם מי ללכת. בתור אוהדי ספורט, גם כשהקבוצה שלנו לא משחקת, אנחנו תמיד נוטים מעט לכיוון אחד ורוצים שקבוצה מסוימת תנצח. קשה מאוד לצפות במשחק כל כך חשוב ולהיות לגמרי על הגדר, אחרת את מי נקלל?

כמובן שאם הקבוצה שלך משחקת אתה נכנס לטירוף חושים שבועיים מראש, לא נושם, לא אוכל, לא מדבר, נמנע מכל שיח על המשחק, מקיש על עץ, יורק שלוש פעמים למראה חתולה שחורה ומקיף את הכסא שבע פעמים לפני שמתיישב (כי שבע זה מספר טיפולוגי) אה, וישן עם שרשרת שום מסביב לצוואר. אתה מכין רשימה באורך הגלות עם כל הסיבות שנפסיד, פסיכולוגיה הפוכה כמובן.

אבל מה קורה כשהקבוצה שלך לא משחקת?

כשהקבוצה שלך לא משחקת אתה נכנס לסרט אחר, סרט שנכתב תוך כדי שיקולים קצת אחרים וגם כאלה שמשתנים, כל עונה. את הקבוצה הזאת אני מסמפט או לא מסמפט, ההיא ניצחה אותנו שנה שעברה בפלייאוף, אבל בשנייה משחק ההוא שעזב אותנו תמורת חוזה יותר גבוה. ואת ההיא אני אוהב כי הייתי בטיול בעיר הזאת והאמת היה אחלה, אבל את ההיא אני מעדיף כי בגיל עשר קיבלתי מתנה צעיף של הקבוצה מדוד שנסע לחו״ל. אז מה עדיף?

אני הולך עם אטלנטה השנה, למה? זה נורא פשוט.

את ניו אינגלנד בגדול אני לא אוהב, כי כמה מושלמים כבר אפשר להיות? חאלס עם זה כבר. טום בריידי היפיוף וביל באלצ׳יק שמצליח לפרק כל יריבה לגורמים ולנצל אפילו את החולשה הכי קטנה לטובתו, בנוסף ערמה של white man cant jump שמסובבים את כל הליגה ותופסים טאצ׳דאונים כמו שאני תופס עצבים. בקלות. לא סובל אותם, הרי מי אנחנו שנפרגן עכשיו?

בנוסף ניו אינגלנד היא יריבה מרה ב-AFC של הקבוצה שלי, הדנבר ברונקוס, אז בהגדרה אני אמור לשנוא אותם לגמרי.

לפניי שנתיים נורא רציתי שניו אינגלנד ינצחו, רגע מה?? כן ינצחו אמרתי. למה? כי הם שיחקו נגד סיאטל שקברה את דנבר שלי שנה לפני בסופרבול 48. שיקולים מוזרים כבר אמרתי? ככה זה עובד.

השנה אטלנטה עשו לי את העבודה והעיפו את סיאטל כבר בחצי גמר ה NFC, אז אני גם חייב להם טובה. בנוסף, זו קבוצה סימפטית, צנועה, עם שחקנים טובים שאף פעם לא עזבו את דנבר וגם לא גזלו ממנה שום תואר.

אף אחד לא אמר שלהיות אוהד ספורט זה קל. הלבטים, המחשבות, התהיות, יש הרבה לחץ בכל הסיפור הזה, אבל בסוף תמיד מצליחים להחליט עם איזה סוס ללכת.