הבלוג מלווה את משחקיה של ליברפול העונה, קצת ברצינות, קצת בהומור והרבה מהזווית האישית.
מאחר והכוכב הגדול הוא המאמן יורגן קלופ, בחרתי לשנות במעט את שמה של הקבוצה, ועם האוהדים השרופים הסליחה.
הפוסטים נכתבים במהלך המשחק עצמו, או מעט אחריו.
לפני המשחק:
יונייטד באנפילד. Say no more…
בכל זאת משהו קטן –
אם יש משהו בעייתי לפני המשחק זה האבנים. כן, כן, אותן אבנים שיהיו ברגליים של השחקנים ולא בגלל היריבה, יותר בגלל העובדה שניצחון שם אותם בשוויון נקודות בצמרת, שם אותם במקום שבו הדיבורים על אליפות ילכו ויתגברו.
להיות אנדרדוג זה קל, להיות מועמד לאליפות זה מלחיץ.
ועוד משהו –
יש ויכוח גדול אצלנו למה מתכוונים כשאומרים "מכבי"? לצהובים מת"א או לירוקים מחיפה?
כשאומרים בית"ר כולם יודעים שמתכוונים לקבוצה הזו שקשורה למשפחה…
הפועל זה עדיין האדומים מת"א, אם כי מתקרב היום שגם כאן יהיה ויכוח האם מתכוונים לאדומים מהדרום.
ובאנגליה, כשאת אומרת יונייטד למי את מתכוונת? לא נראה לי שבכלל יש ספק קטן שבקטנים. יונייטד יש רק במנצ'סטר.
פינת העקיצה (חד פעמי במקום פינת הקלישאה):
"תמיד היה קשה להתמודד מולו כי מאחוריו היו קבוצות טובות" (קלופ על מוריניו לפני המשחק. האם רק לי יש תחושה שהוא לא התכוון ליכולתו של מוריניו לבנות קבוצות?).
תחושת בטן:
בכל המשחקים האחרונים צפיתי הפסד 2-1 ושמחתי להיכשל. אמונות מוצקות לא מחליפים.
המשחק:
תסתכלו למעלה על הביטוי שכתבתי באנגלית. אפשר להשתמש בו גם לגבי המחצית הראשונה – פשוט אין מה לומר.
יונייטד שיחקה במחצית הזו כמו קבוצה קטנה, או בעצם כמו קבוצה של מוריניו, עד כדי כך שהשדר האנגלי אמר שהמערך המסודר והמתגונן שלהם הוא קללה לצופים. לא זכור לי ששמעתי אי פעם התבטאות כזו בשידור אנגלי. במחצית השניה הם אפילו שיפרו את הסדר.
אם הייתם אומרים לי בשנה שעברה שמהרגע שאדם לאלנה נכנס למשחק הקבוצה השתפרה, הייתי מבטל אתכם מיד. אז זהו, לא רק שהקבוצה השתפרה היא קפצה דרמטית בקצב, בתיאום, בנוכחות ברחבה ואפילו באסתטיות של התנועה והמשחק.
אלא שכל היופי והנוכחות ברחבה של יונייטד הסתיימו בכלום. איכשהו תמיד ההחלטה האחרונה היתה לא מוצלחת. בעיטה במקום מסירה, הגבהה במקום בעיטה וכדרור במקום מסירה. זה שברחבה הסתובבו גם מאה שחקנים של יונייטד גם קצת הפריע לליברפול לכבוש שערים.
חוץ מזה עולם כמנהגו נהג: דה חאה מציל כדורים בימין ובשמאל, זלטאן משתמש בעיקר בידיים, פלאיני ממשיך לכסח, מילנר ממשיך לחטוף מכות ומוריניו ממשיך לצחוק על כולם.
שורה תחתונה:
אפס – אפס.
לפעמים התוצאה לא משקרת, או איך אוהבים לתרץ אצלנו: היה קצב טוב (באמת שהיה).
מסתבר שלא רק אצלנו אלא גם בליגה הטובה בעולם עכברים נולדים מהרים.
לפחות לא ספגנו. במחשבה שניה – זה לא חוכמה, יונייטד בקושי ניסו.
אז אמנם רצנו הרבה יותר, אבל יונייטד זכו ברוב המאבקים, ביחוד באויר. אולי האבנים ברגליים השפיעו?
אז נשארנו מרחק נגיעה מהצמרת, אחרי שכבר שיחקנו מול רוב הגדולות.
סך הכל לא נורא. הכל, אבל ממש הכל, פתוח.
