היום בו שקעה ארסנל שלי

21.5.17, היום בו ארסנל שלי שקעה**

"אחי, את מי אתה אוהד???"

"ארסנל."

"אה, ארסנל??? דווקא מגניב, יש להם את ברגקאמפ/רייט/הנרי/ואן פרסי/פברגאס/אוזיל/אלכסיס/ וגם נו את הצעיר הטוב הזה נו איך קוראים לו ברח לי השם שלו… נו המהיר הזה… אה כן אנלקה/פנאנט/רייס/וולקוט/ראמזי/צ'מברליין/ביירין/אייובי… דווקא אחלה קבוצה! אבל אין על בארסה/ריאל/יונייטד/באיירן, תאמין לי… הכי טובים".

"כן, אה?"

 

מי מכם, אוהדי ארסנל, לא ניהל את השיחה הזו עשרות אם לא מאות פעמים?

להיות אוהד ארסנל זה להיות קצת שונה, להיות ילד עם נפש של אמן, הרבה לפני שאתה בכלל יודע מה היא נפש, מה היא אמנות, או מה היא אהבה. להיות אוהד ארסנל זה להתחבר לאסתטיקה ולרגש קודם, לפני הדורסנות והתארים וההזדהות עם החזק כמו רוב האנשים. תכונות לא מובנות מאליהן אצל ילד קטן, קטן אבל תותחן. וזה גם אומר להיות פסיכופת ולשכב על הרצפה מרוב אושר אחרי שער של ראמזי מול האל סיטי שסיים 9 שנים עקרות… בקיצור, הבנתם את הנקודה. אוהדי ארסנל פשוט חיים את זה, הם לא זקוקים להסברים.

ארסנל
Credit to "Arsenal" Facebook page

הייתה לנו תמיד גאוות יחידה של גאנרים. בתור ילד שהתבגר לקראת אמצע סוף שנות ה-2000, תחילת השנים הרעות של ארסנל ובהיעדר הצלחות, הגאווה הזו בלטה מאוד. תמיד כשהיית פוגש במגרש מישהו שאמר לך: "גם אני אוהד ארסנל אחי!", רק המציאה של שותף מהשבט נתנה אמביציה לתת בראש לכל אלה שלובשים את החולצות של מסי ועובדי האלילים של ספורט 5. כשפגשת את התותחן בבית הספר, בצבא או בעבודה או סתם ברחבי הרשת, ידעת שמצאת חבר שיבין את הכאב, ההומור ואהבה הבלתי נגמרת לכדורגל יפה ולמועדון שהוא לא הכי נוצץ, אבל הכי סקסי שיש. "וואו, גם אתה אוהד ארסנל????!!!"

כן, גם אני אוהד ארסנל, וגאה בזה, אבל היום גאוות היחידה של התותחנים התרסקה.

היום זה נגמר.

ארסן ונגר, האיש שהרבה בזכותו רובנו אוהדי ארסנל, האיש ששינה את האתוס (הותיקים יספרו לכם על הבורינג בורינג ארסנל, הקנטה שה-4 המזורגג או בדיחות לורד בנטדנר הן כאין וכאפס לעומתה) של ארסנל והפך אותה למועדון הכי יפה בעולם – גזר עלינו עידן חדש של בינוניות, אפרוריות ולוזריות, עידן שפוגע בגאווה של כל מי שקשור למועדון הזה. זה החל אמנם לפני הרבה זמן, אבל היום זו החותמת הסופית. האפרוריות של המקום ה-5, של המחוז הרחוק, האפור, המוזר והמר הזה – הכי לא ארסנל המודרנית והיפה – הוא זה ששם את החותמת על תהליך דעיכה של שנים. שנים בהם הרגשנו אך סירבנו להודות שארסנל היפה שלנו נעלמת. והנה זה קרה, אין כבר טעם להתכחש. אני חושש שאפילו גביע על הראש של השחצנים הכחולים מהצד השני של העיר לא ימתיק את הגלולה, שכן הוא עלול רק לחזק את מעמדו של הרודן, ומי יודע איפה זה ייגמר.

להתראות, ארסנל הגדולה.

 

**שקעה, אבל לא סופית. ארסנל תחזור, חזקה, יפה וגדולה מתמיד, מתי שזה לא יהיה. FOREVER ARSENAL!!

מוטלה רפלד ארסנל
Print Friendly, PDF & Email
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח