אני יודע שאתם תרדו עלי. אתם תגידו, וכנראה במידה גדולה של צדק, שאני נסחף, לא אובייקטיבי, פועל מהבטן ולא לוקח בחשבון את כל הנתונים. אני רואה בדמיוני אוהד ירוק עם רקע של יציע ג' המיתולוגי, מכנה אותי "ילד שלא ראה משחק של ברקוביץ" ובתגובה אחרת אוהד שהפרופיל שלו יספר שהוא נולד בקיבוץ במרכז הארץ, יעדכן אותי שלא משנה מה אני חושב על כדורגל, אני בטח לא מבין אותו ושכשיצמח פה שוב שחקן כמו משה סיני, אז אני אדבר. לאחר מכן אמשיך לגלול מטה עם העכבר ואגלה כמה קללות של אוהדי חיים רביבו, אוהדים צהובים משער 11 שיסבירו לי שעם כל הכבוד, ויש כבוד (זה תמיד מגיע יחד), הוא לא מגיע לכמויות בר המצווה שאליהם הגיע אבי נימני ואבא שלי ינזוף בי שנחום סטלמך, שייע גלזר ומוטלה שפיגלר היו שחקנים שאי אפשר יהיה אי פעם לשכוח.

חוץ מזה אתם תסבירו לי שהליגה פה חלשה, שהוא משחק בקבוצה של מיליונרים ושהוא פרובוקטור לא קטן. אז נכון. אין לו את הקלאס שיש ליוסי בניון, את האצילות של רונן חרזי, את ארון התארים של אריק בנאדו או את היכולת להיות סמל גדול יותר מאלי אוחנה שחזר מאירופה לביתר בליגה השניה, אבל כשהאדרנלין עולה, אתה מנסה להיזכר בפעמים הקודמות שהאושר שלך היה כה גדול, ואתה מנסה להבין מי גרם לך לאושר הזה. אז טבעי שאתה נזכר ב-3:2 באותו דרבי קסום ב-10 שחקנים עם שער בדקה ה92 שהשלים שלושער, או בשער נגד מכבי חיפה בדקה ה-90 (והוא ממש אוהב לכבוש נגד מכבי חיפה, בעיקר מאז שהם כתבו לו את השיר הזה של אוסקר ושל שי), או במספרת בסמי עופר נגד ביתר ירושליים, או הדרבי הזה שהוא כבש וולה ורץ לחגוג עם החולצה ביד, או 3 אליפויות, גביע של 6-2 בגמר ועוד כל כך הרבה דברים אחרים (מבלי להזכיר את שער האליפות של הפועל בטדי).

אני אפילו לא מדבר על המספרים שלו. 56 שערים ועוד כמות נכבדת של בישולים בשנתיים האחרונות. על 17 שערים במסגרות אירופאיות, כולל מספרת בלתי נשכחת בליגת האלופות ופננקה מושלמת (כחלק מצמד) נגד פרנקפורט. על שיא הכיבושים הרצופים לשחקן בליגה, על העובדה שהוא שחקן שכל כך מפחיד את הקבוצות היריבות עד שיש אוהדים של הפועל שמוכנים להישבע שאיך שהוא נכנס למגרש הלב שלהם עוצר. אני רק מדבר על התחושה הזאת שמבצבצת כמעט בכל שבוע, כמעט בכל רגע גדול, כמעט בכל פעם שצריך אותו – ערן זהבי הוא שחקן הליגה הכי גדול שהיה פה. ואם אתם חושבים אחרת אתם תצטרכו להוכיח את זה. בדיוק כמו שערן הוכיח, שוב, הלילה.