לרגל חודש המודעות העולמי למחלת הפיברומיאלגיה (בעברית: דאבת השרירים), החלטתי לתאר קצת דרך הסיפור שלי על המחלה, דרכי ההתמודדות איתה, ובעיקר כמה חשובה התרומה של הפעילות הספורטיבית לחולים בה.

אתחיל עם הסבר קצר על המחלה. פיברומיאלגיה היא תסמונת המופיעה אצל בערך כ-2% מהאנשים באוכלוסייה, בדר"כ אצל נשים (95% מהחולים המאובחנים).
פיברומיאלגיה מתארת מצב של כאבים מפושטים ותשישות. למרות שבבדיקה פיזית כללית לא נמצא בדרך כלל ממצא פתלוגי והחולים נראים בריאים כלפי חוץ, בדיקה קפדנית של שריריהם תגלה איזורים רגישים במקומות ספציפיים. הנוכחות והתבנית של הנקודות הרגישות בשילוב עם סימפטומים של כאב, מבדילים את הפיברומיאלגיה משאר התסמונות והמחלות.

לא כל הרופאים מכירים את התסמונת הזו, אך ראומטולוגים (מומחים לראומטיזם ומחלות פרקים) מכירים אותה ויודעים כיצד לבדוק את הנקודות הרגישות כדי לאשש את אבחנתם. בכך נוצר מצב של קושי באבחון המחלה, חוסר אמונה מצד רופאים שהמחלה אכן קיימת (קיים שיפור בשנים האחרונות לאחר תמיכת מחקרים בנושא) וטיפול לקוי בחולים במחלה. כ-90% מחולי הפיברומיאלגיה סובלים מעייפות מתונה או חמורה המלווה בתחושה של חוסר באנרגיה, ירידה בסבילות לפעילות גופנית או תשישות מהסוג שמורגש בזמן שפעת או חוסר שינה.
במקרים רבים התשישות בעייתית יותר מאשר הכאב.

גורמים רבים, ביחד או בנפרד, יכולים להביא להתפרצות פיברומיאלגיה. לדוגמא, מספר גורמי דחק – כמו מחלה, טראומה פיזית, טראומה נפשית או שינויים הורמונלים יכולים להוביל לכאב מפושט, עייפות ושינה לא מרעננת המאפיינים פיברומיאלגיה. טראומה פיזית או נפשית יכולה להוות גורם הדק לתסמונת במספר דרכים. לדוגמא: טראומה פיזית כהדבקות בשפעת, או מעורבות בתאונת דרכים, יכולה להוביל לפיברומיאלגיה.

ואיך כל זה קשור אלי? התגייסתי בחודש נובמבר בשנת 2013 לצנחנים, ישר לגיבוש דובדבן. במהלך הגיבוש מתחתי את גיד האכילס במהלך ריצה, כאב קטן ברגל שאחריו לא המשכתי עם הגיבוש, אבל לאחר שבוע מנוחה הרגשתי כרגיל. הגעתי לגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, שם המשכתי במסלול עוד כחצי שנה, עד שהכאבים ברגל הפכו לכאב בלתי נסבל.

נשארתי בבסיס בלי תפקיד, והכאבים התפשטו לאיזור הברך, גב תחתון, ולנקודות נוספות בגוף. הרופאים בצבא חשבו שאני משקר – בבדיקות שערכתי לא נמצא אצלי דבר, אבל הכאבים היו חזקים ברמה שלא הצלחתי לקום מהמיטה. אחרי הרבה בירוקרטיה ואורתופד קשוב במיוחד, עברתי מהבסיס בו שהיתי והתחלתי לשרת בבסיס יומיות, עם טיפול של פיזיותרפיסט כמה פעמים בשבוע. הכאבים לא השתפרו, אבל התרגלתי לתחושה והתאמתי את עצמי מבחינת השגרה היומיומית. אחרי שנה של בדיקות ורופאים בלי הפסקה, אובחנתי כחולה פיברומיאלגיה.

התרופות שקיבלתי לא עזרו, רק גרמו לתופעות לוואי קשות (לא מאחל לאף אחד להרגיש איך גמילה מכדור אופיואידי מרגיש), אז בהמלצת רופא גם עם הכדורים הפסקתי. אחרי שנה עם כמעט אפס פעילות ספורטיבית (באמת שניסיתי, יצאתי לריצה קלה פעם בחודש ואחריה סבלתי מכאבים שבועיים) החלטתי (בהמלצת רופאים) לנסות לשחות. אחרי פעם אחת הבנתי שזה לא בשבילי, ואחרי פעמיים כבר הסתכסכתי עם שתי זקנות בבריכה העירונית, כך שחזרה לשם לא עמדה על הפרק.

התחלתי שוב, הפעם באופן מדורג עם הליכות. למרות הכאבים התקדמתי לריצה קלה, המרחק עלה בהדרגה ונהייתי אופטימי, כל כך אופטימי שניסיתי לשחק כדורגל עם החברים לאחר שלוש שנים שלא שיחקתי באחד הערבים. חצי שעה אחרי המשחק כבר התחרטתי על זה, אבל הבנתי את הגבולות שלי. מאז, אני בעיקר משתדל לאמן את השרירים התומכים בגב, לחזק את פלג הגוף העליון וקצת לעבוד על הרגליים, ובעיקר לעשות פעילות אירובית קלה. במקרים מיוחדים אני מרשה לעצמי לשחק כדורגל או כדורסל, ומודע מראש לכל ההשלכות (מפגש #הזווית השני היה המשחק הראשון והאחרון שלי לתקופה הקרובה).

אלפי מחקרים שנערכו כדי להבין מה הגורם לפיברומיאלגיה וכיצד ניתן לרפא את המחלה גרמו בעיקר למחלוקות בנושא, ללא פיתרון נראה לעין. מה שכן, מחקרים הראו שפעילות גופנית קלה עד בינונית גורמת להחמרה זמנית בכאבים אצל החולים, אך לטווח הארוך מקלה על הכאב והופכת לסבילה ביותר. פעילות ספורטיבית מעוררת ייצור של אנדורפינים, משככי כאבים טבעיים הגורמים להרגשה טובה, ובכך היא יעילה לטיפול במחלה.

אז חוץ מזה שאולי שמעתם פה בפעם הראשונה על המחלה, והמודעות אליה רק מתחילה להתפשט, בתקווה שתוביל להרחבת הידע ומציאת טיפולים למחלה, חשוב להפנים את החשיבות של הספורט, לא רק עבור אלו שנהנים ממנו, אלא בעיקר עבור אלו הסובלים מכאבים וחושבים שעליהם להימנע מפעילות ספורטיבית.

תתחילו בקטן (בהמלצת רופא כמובן), ואל תתנו לכאב להרתיע אתכם. הכאב עובר, ושווה לפעמים לשחק כדורגל או כדורסל ולהתמודד עם ההשלכות ביום שאחרי.

הכי חשוב שתהיו מאושרים.