הפוסט הראשון שלי ביוזמה הנהדרת של "הזווית" מוקדש לקבוצת עיר הולדתי, מ.ס. אשדוד. לא רק בגלל שהקבוצה הזאת כל כך קרובה ללב שלי, אלא בגלל שאני בכלל לא בטוח שבעתיד הקרוב או הרחוק, תהיה סיבה כלשהיא לכתוב על המועדון הזה.

הירידה של אשדוד הייתה כל כך עצובה בעיקר בגלל שבכלל לא נראה שהיא משנה למישהו. עם כמה מאות אוהדים בודדים אתה שואל את עצמך איך המועדון הזה יצליח להרים את עצמו ולחזור לליגה הראשונה.

ובדיוק באותו היום שאשדוד נפרדה מהליגה העליונה, נפרד עולם הכדורגל מסטיבן ג'רארד. סטיבי עלה לבוגרים של ליברפול ב-98', בדיוק בתווך שבין העלייה של עירוני אשדוד ב-97' לאיחוד עם הפועל והקמת מ.ס. ב-99'.

במבט ראשון אין שום מקום להשוואה בין סטיבי ג'י למועדון מעיר הנמל. סטיבי הלוחמני, הבלתי מתפשר, הווינר לפרקים (כשהוא לא מחליק), הרומנטיקן חסר התקנה למול המועדון הבוסרי והרך, אשר לא רשם ולו הישג משמעותי אחד ב-20 שנותיו המצטברות בליגה העליונה.

אבל בסופו של דבר שתי הדרכים הללו שהסתיימו במוצ"ש עשו זאת עם טעם של החמצה. הרגשה שהיה אפשר להוציא קצת יותר. סטיבי הגיע עם ליברפול לשיא ב-2005 עם זכייה בצ'מפיונס, אשדוד רשמה באותה עונה העפלה ראשונה ויחידה לגביע אופ"א.

ליברפול תסתדר בלי סטיבי. הוא לא הסמל הראשון ולא האחרון שהיה נאמן למועדון. ב"תסתדר" אני מתכוון, תשמור על הבינוניות. למרות שלפעמים מועדונים יוצאים לדרך חדשה ומוצלחת יותר לאחר שהכוכב עוזב, גם ב-2005 היא זכתה בעונה שבה מייקל אואן עזב.

אבל אשדוד? אני חושב שזוהי סופה של תקופה. גם אם המועדון הזה יחזור כהפועל, עירוני או עדיין כמועדון ספורט, זה יהיה במתכונת אחרת. אני רק מקווה שעוד 20 שנה כשיעשו רימייק לשיר "גם זה יעבור", לא יזכירו שם את מ.ס. אשדוד כמשהו מהעבר שכבר חלף מהעולם.