שבוע אחרי שהכדורגלן האהוב עליי אי פעם פרש סופית מפעילות, הגיע בראשון באופן סופי, כנראה, אולי, תורו של האתלט הכי אהוב עליי – היילה גברסילאסי.
רבים מגדירים את האתיופי כרץ הגדול בכל הזמנים למרחקים ארוכים. 27 שיאי עולם בלא פחות מ-14 מקצים שונים, בין 2,000 מטר ל-42 ק"מ. גולת הכותרת הייתה כמובן הריצה ל-10,000 מ' בה זכה בשתי מדליות זהב רצופות ו-4 אליפויות עולם רצופות – או למעשה בכל התחרויות הגדולות בין השנים 1993 ל-2000, וזה לא שלא הייתה לו תחרות בשנים הללו. אבל אלו לא רק השיאים, הרי כמעט כולם כבר נשברו כיום. האנושות מתקדמת ומשפרת את עצמה כל הזמן, אבל האדם נשאר. רנו לאבילני אולי מחזיק בשיא העולם בקפיצה במוט, אבל מישהו יכול באמת להשוות אותו לסרגיי בובקה?
סילאסי פשוט נראה כמו הבחור הכי נחמד בעולם. תמיד מחייך, משתפר, ממציא את עצמו מחדש. כשכבר לא יכול היה להתחרות על הזהב ב-10,000, עשה הסבה למרתון ושם שבר פעמיים את שיא העולם, שנה אחר שנה, ב-2007 וב-2008, כשבכל פעם הוא מקזז כחצי דקה מהשיא. המספרים שלו לא היו הגיוניים, הוא קיזז המון שניות, והיו לו גם הרבה ניצחונות גדולים. הדרמטי ביותר היה באולימפיאדת סידני ב-2000 כשהקדים את פול טרגאט הקנייתי בפחות מעשירית השנייה, פער קטן יותר מזה שנקבע בין הראשונה לשנייה בריצת הנשים ל-100 מ' באותה אולימפיאדה…
למרות כל שיאים, הרגע הגדול ביותר מבחינתי במורשת של המלך (גברה)סילאסי היה דווקא 4 שנים לאחר מכן, כשדווקא לא זכה בתואר. היילה הגיע לגמר כשהוא מתאושש מפציעה ולא ממש בכושר ולאחר 8,000 מטרים הוא מצא את עצמו בחמישיה למרות שנראה היה שהוא מתקשה. לא רק הפציעה הייתה בעוכריו, אלא גם ההבנה שהוא כבר לא השם הגדול ביותר בריצה. היה זה תלמידו, קנניסה בקלה, אגדה בפני עצמו, שיחד עם סילסי סהינה עשו את הדבר הכי מדהים שראיתי באולימפיאדה. הם פשוט חיכו למנטור שלהם, הורידו קצב, הסתכלו כל הזמן לאחור ונתנו לו כבוד. מה גורם לשני ספורטאים תחרותיים ברגע השיא בחיים שלהם, לשים את הניצחון בצד, לא לחשוב על עצמם ולחכות לאגדה? מדהים. בינתיים זרסני טדסה שעט קדימה, ואז ברגע אחד קטן, נראה שהיילה מסמן להם "מספיק, רוצו, אני אסתדר." השניים פתחו מבערים, השאירו את כולם מאחור ובקלה זכה בזהב כשהוא שובר את השיא האולימפי של גברסילאסי ברגע אולימפי אדיר.
למרות שקצת הכעיס את בני עמו כשוויתר על ריצת המרתון באולימפיאדת בייג'ין בשל זיהום האוויר, הוא נחשב עדיין לספורטאי הגדול והאהוב בתולדות המדינה, והוא אכן תורם גם רבות למדינתו, לקידום הספורט והמעמד של האתיופים. בשנים האחרונות, קצת כמו ראול, אנחנו שומעים עליו פחות. הוא עדיין ממשיך לנסות לרוץ בכל מיני מירוצים לא מוכרים כמו חצי מרתון ו-10 מייל. נכון להיום, בגיל 42 הוא עדיין מחזיק בשיא העולם בריצה לשעה ובריצה ל-20,000 מ'.
ב-10 למאי האחרון (יום הולדתי) הוא פרש סופית אחרי שרץ במנצ'סטר ואתמול רץ רשמית בפעם האחרונה במרוץ ראווה במולדתו, אתיופיה. כבר כמה פעמים פרש וחזר, נקווה שיחזור שוב…
