בשנת 2013, כשמנכ"ל קבוצת הפאר "בוסטון סלטיקס" דני איינג' החליט לבצע הפיכה בקבוצה, גבות רבות הורמו. ההפתעה גברה כשהוא החליט למנות למאמן את בראד סטיבנס, מאמן אוניברסיטת "באטלר". סטיבנס אמנם הגיע פעמיים ברציפות למקום השני בטורניר המכללות, אבל זה רקורד שלא מספיק בשביל לקבל לידיו את המושכות של הסלטיקס. בנוסף סטיבנס, כיום בן ארבעים וחצי, היה באותם ימים בן 37 – צעיר מכדי להיות מאמן בליגה הטובה בעולם.
העונות הראשונות היו התקדמות מתמדת, עקב לצד אגודל, אבל האוהדים נתנו סיכוי לניסוי (אולי אוהדי קבוצות בישראל צריכים ללמוד מזה?), אך העונה סוף סוף ההצלחה פרצה: בוסטון סיימה במקום הראשון במזרח לאחר שבפוטו פיניש של העונה היא עברה את קליבלנד – אלופת העונה שעברה. זה לא היה מרשים יותר מדי אם סטיבנס היה עושה זאת עם סופרסטארים אדירים כפי שעשו סטיב קר בגולדן סטייט וטיירון לו בקליבלנד, אבל כאן הסיפור אחר. כוכבה הגדול של בוסטון, אייזיאה תומאס, מתנשא לגובה של 175 ס"מ, כאשר שאר הסגל הם שחקנים אנונימיים ברובם שהפכו לטובים מאוד במכונה של סטיבנס: מרכוס סמארט, ג'יי קראודר, אייברי בראדלי ועוד. השחקן הבכיר בקבוצה, זה שהגיע כסופרסטאר כדי לחזק את הקבוצה, הוא אל הורפורד.
הורפורד אף פעם לא היה אתלט מרשים ותמיד היה תלוי בחבריו – דבר שבא לידי ביטוי מעולה בסלטיקס וזה בדיוק מגע יד הקסם של סטיבנס הצעיר. זה בדיוק מה שמייחד אותו משאר המאמנים ב-NBA – הוא משחק כדורסל. הוא משחק כדורסל מאוד קבוצתי. הכדור נע מיד ליד, הקבוצה זורקת מעט שלשות ויותר מסתמכת על פיק אנד רול אדיר בין תומאס להורפורד והרבה זריקות מחצי מרחק ופינוי שחקנים לזריקה. בוסטון מוסרת 25 אסיסטים ממוצע למשחק, כאשר במקום הראשון נמצאת גולדן סטייט עם 30, אבל עם שחקנים שהם מכונות ירייה ולא מחטיאים. בוסטון קולעת פחות, אבל הנקודות שלה מחולקות בין שלל שחקנים (חמישה שחקנים סיימו בממוצע עונתי דו ספרתי).
בזמן ששאר הקבוצות משחקות כדורסל כאילו זה משחק של אחד על אחד ובכך גורמות לשכוח שמדובר במשחק קבוצתי – סטיבנס חוזר ליסודות הכדורסל ומצליח. הוא מזכיר את פופוביץ', אבל הוא מרשים ממנו לנוכח גילו. בסופו של דבר, בראד סטיבנס כאן כדי להזכיר לכולם – מהו כדורסל
