הסיפור של אותם ספורטאים דיי דומה. לרוב, הם גילו בגיל צעיר חוג מיוחד במתנ"ס, בתחרות הראשונה שלהם הם ראו שהם סיפור הצלחה, הם התמכרו לענף ונלחמו בשיניים להמשיך לעסוק בו. צריך להבין, להיות ספורטאי מקצועי זה לחיות 24/7 את הענף, לקום בבוקר מוקדם לריצה, לנהל את חיי היום-יום (הרבה מהם עובדים בעבודות נוספות) להתאמן ואולי לקנח באימון בערב, כל החיים מלווים בארוחות בריאות שלרוב עולות יותר מארוחה רגילה, רמת ההשקעה לא שווה לרווח של אותו ספורטאי, במיוחד כשאין שום ערובה לכך שאכן בסוף הדרך זה ישתלם.

מה שמניע את אותם ספורטאים לרוב זה ההישגיות, הריגוש וההרגשה של למתוח את קצה היכולת שלהם ולהוציא מעצמם את המקסימום. לרוב הפרנסה לא מעניינת אותם, הם עושים הכל בשביל המדליה ובשביל האפשרות לייצג את המדינה.

קל לנו, הצופים, לשבת בבית, לראות ספורטאים באמת מוכשרים נכשלים ולהוציא עליהם את זעמנו. קל לתקשורת לשחרר מהר מאוד, מהר מדי, את המילה "אכזבה".

יעקב טומרקין ריגש את לבבות כל הבתים הישראליים באולימפיאדת לונדון כשהגיע לגמר האולימפי במשחה 200 מטר גב. התקשורת שיבחה את טומרקין הצעיר, הישראלים צהלו והתרגשו מהסנסציה, חמש שנים לאחר מכן באליפות העולם בבודפשט שהסתיימה לפני יומיים, אותו טומרקין, שעבר דרך מרשימה מבריכת המתנ"סים בעיר אשדוד עד לגמר האולימפי בלונדון 2012, לא הצליח לעמוד בציפיות ו"נהנה" מקולות צורמים על אכזבה וכישלון.

אולי זו הפטריוטיות והתקווה הקטנה הזו שהגיבור הלאומי התורן ייתן כבוד וירגש עם מדליה, אולי אנחנו פשוט לא יודעים לפרגן, בכל מקרה, אם נתחשב בכל הדרך של טומרקין שכרגע רק מהווה דוגמה אחת קטנה למקרה יחיד מתוך רבים, אנחנו רק נגלה כמה הוא ווינר. אנחנו רק נעריך אותו על כל קפיצה לבריכה בתחרות בינלאומית.

וזה למעשה יהיה הנצחון האמיתי

של כולנו