כשגבר פוגש בחורה שמוצאת חן בעיניו בפעם הראשונה, הוא מיד מגייס את כל משאביו הקוגניטיביים לטובת שיחת הפתיחה. הוא מתעניין מאיפה היא במקור, מה היא עושה בחיים, מה היא למדה ומה התוכניות שלה לעתיד. הוא נהיה פתאום מבין גדול במגוון תחומים ויכול להאריך שעות בשיחה על כל נושא שבעולם, החל מההיסטוריה של האנושות ועד תורת הקוונטים.

כשגבר חובב כדורגל פוגש גבר אחר בפעם הראשונה, לרוב במסגרת העבודה או כאלה שהם בני זוג של חברות של זוגתו, השאלה הראשונה שהוא בד"כ שואל את רעהו היא "אתה אוהב כדורגל??". אם התשובה לשאלה היא חיובית, מתפתחת ביניהם חברות עמוקה בתוך שניות ספורות. אם התשובה היא שלילית, אזי רוב הסיכויים שזה שאוהב כדורגל יבהה בידידו החדש, יגרד בפדחתו ולא יבין כיצד הוא אמור להמשיך את השיחה משם. כי פשוט כאלה אנחנו. יצורים לא מפותחים המנסים למצוא שפה אחת משותפת, ממש כמו האדם הקדמון, ובהיעדר אחת כזו, אנו מרגישים נבוכים וחסרי אונים.

גם אני, כאשר אני פוגש גבר בסיטואציה חברתית מסוימת אני מיד מכוון למכנה המשותף הנפוץ ביותר, הלא הוא אותו ענף ספורט נפלא עם כדור ו-22 שחקנים. בהנחה שהיצור השעיר שמולי אכן אוהב כדורגל, הכימיה היא כמובן מידית. עם זאת, ישנה תשובה אחת לשאלה "האם אתה אוהב כדורגל" שיכולה ממש להרגיז אותי. תשובה פופוליסטית וגם קצת מתנשאת והיא "כן, אני אוהב כדורגל, אבל לא כדורגל ישראלי. זה לא כדורגל בעיניי". את התשובה הזו אני שומע יותר מדי לאחרונה.

אז נכון שהכדורגל שלנו הוא לא ממש ברמה לעומת אירופה, נכון שאנחנו רחוקים שנות אור מתרבויות כדורגל כמו אנגליה וגרמניה ונכון שהשכונתיות והעסקנות פה הורסת כל חלקה טובה, אבל למרות זאת, בעיניי, מאז מעולם כדורגל ישראלי תמיד היה הדבר הכי הכי מרגש שיש! וזה לא שהכדורגל האירופאי לא מעניין אותי. הוא כן. אבל מלבד השלבים המכריעים בליגת האלופות (חצאי הגמר ומעלה) ומשחקים חשובים פה ושם, אין שום משחק באירופה שיכול לגרום לי לבטל תוכניות. השבוע למשל, העדפתי לשבת עם חברה טובה במסעדת בשרים ידועה ולהתענג על סטייק ובירה, מאשר לצפות במשחק הראשון בין בארסה לאתלטיקו. כמובן שדאגתי להתעדכן בתוצאה מדי פעם. לעומת זאת, אין שום סיכוי שאפספס משחק ליגה של מכבי, ולו הזניח ביותר.

לך תסביר לאותם אנשים שלא סופרים את הכדורגל הישראלי שגול של זהבי בדרבי הוא הרבה יותר מרגש בעיניך משער של מסי בגמר ליגת האלופות. לך תסביר להם שלצפות במשחק של באר שבע נגד בית"ר ולהחזיק אצבעות שתפסיד (לא עבד) הרבה יותר עניין אותך מאשר הקלאסיקו ששודר יומיים קודם. לך תסביר להם שהזיכרון של נמני משכיב את דוידוביץ' בקרית אליעזר במשחק העונה של עונת 95/6 הרבה יותר עוצמתי ומרגש בעינייך מאשר המהפך של יונייטד נגד באיירן ב-99 או הקאמבק של ליברפול נגד מילאן ב-2005.

לך תסביר להם שאתה כל כך אוהב את הליגה הקטנה והגרועה שלנו. פשוט כי היא שלנו.

ואולי בכלל אין צורך לטרוח להסביר. הם בטח גם כך לא יבינו.