בחודש שעבר בדקנו איך בונים קבוצה מצליחה בישראל כשהתבססנו על נתונים מאתר CIES FOOTBALL OBSERVATORY שבדק מספר פרמטרים בכל הקבוצות ב-31 ליגות באירופה.

עכשיו הגיע הזמן לבדוק איפה עומדת הליגה שלנו ביחס לאירופה, ומה זה בעצם אומר על ליגת העל ועל הכדורגל הישראלי עצמו.  ב-CIES בדקו בין אמצע ספטמבר לאמצע מאי את המשתנים הבאים: הגיל הממוצע של השחקנים ששיחקו בפועל, משך הזמן שלהם בקבוצה, כמות הזרים, כמות השחקנים שגדלו במועדון (לפחות שלוש עונות בין הגילאים 15-21) ופרמטרים נוספים.

גם כאן צריך להבדיל בין סוגי הליגות השונות. אי אפשר להסתכל על פרמטרים מסוימים בליגה הישראלית ובספרדית ולהניח הנחות. לכן גם כן חילקתי את 31 הליגות לשלוש קטגוריות; שבעת הליגות הבכירות והעשירות, שבעת ליגות הביניים ויתר הליגות, 17 נוספות. למרבה ההפתעה, ולמרות ההצהרה של אבי לוזון על כך שאנחנו הליגה השישית באירופה, ישראל דווקא ברשימת ה-17 הנוספות. כמובן שגם בחלוקה הזאת צריך לעשות הבחנות; למשל הליגה הצרפתית היא אמנם בכירה, אבל היא נחשבת כליגה שמשלבת הרבה צעירים שנמכרים לליגות הגדולות.

גיל השחקנים

כפי שניתן היה לראות בטור הקודם, גיל השחקנים הממוצע בליגה לא בהכרח מלמד על היכולת שלה. זה עובד ככה – בקבוצה/ליגה גדולה הגיל הממוצע יהיה גבוה, אבל גיל גבוה לא בהכרח מבטיח הצלחה. למה הגיל גבוה בליגות המצליחות? כי השחקנים הכי טובים שנמצאים בשיא הקריירה נמצאים אצלך. ואכן, ניתן לראות שליגות עשירות כמו האנגלית, הרוסית, האיטלקית והספרדית, מדורגות די גבוה. ואכן, ממוצע הגיל באותן ליגות קצת יותר גבוה מהאחרות.

קרדיט לאתר CIES FOOTBALL OBSERVATORY

אז איפה ישראל עומדת בממוצע הגיל? הליגה שלנו במקום ה-13 עם ממוצע של 26.9, אבל "בקטגוריית היתר", היא מדורגת 6 מתוך 17, שזה די גבוה בסה"כ ולא נחשב לנתון כל כך חיובי. למה זה לא חיובי? ליגה בסדר גודל של ישראל צריכה לשאוף לממוצע גיל נמוך יותר. ליגות מאותה קטגוריה שבהן ממוצע הגיל גבוה מישראל, הן קפריסין, פולין, בולגריה, רומניה ובלארוס. ליגות שגם הקבוצות שלהן לא מצליחות באירופה וגם הנבחרות לא (מלבד פולין), ליגות שסובלות משחיתויות ובעיות כלכליות.

אבל הבעיה העיקרית, והיא תחזור שוב בפרמטרים אחרים, היא שאנחנו כמעט ולא מייצאים שחקנים לחו"ל. בהמשך לטור של רום טל דן, "איפה אנחנו ואיפה אירופה? סוגיית השחקנים הצעירים", רק שלושה ליגיונרים משחקים בחמש הליגות הבכירות, כשאחד מהם הוא עומר אצילי וגם טאלב טאווטחה לא בדיוק שורף נעליים. בהתאם לדירוג הליגיונרים שאני מעדכן כאן מדי פעם, יש בערך עשרה שחקנים שמשחקים בקביעות בליגות טובות יותר. זה ממש לא מספיק. כלומר, לכדורגלן הישראלי אין הרבה אלטרנטיבות, לכן הוא נשאר בליגה שלנו. השחקנים הסבירים וגם הפחות, נתקעים כאן, ולכן זה גם מונע התפתחות של שחקנים צעירים. אגב, אותן מדינות שמדורגות מעלינו בגיל, נמצאות גם בתחתית טבלת השחקנים שמשחקים בליגות הגדולות.

 משך זמן ממוצע בקבוצה

בבדיקה של ליגת העל, ראינו שיש קשר ישיר חזק בין משך הזמן הממוצע של שחקנים במועדון למידת ההצלחה של הקבוצה. כך משתקף גם מבדיקת הליגות. אנגליה גרמניה וספרד מדורגות במקומות 2-4 בטבלה זו, כשהממוצע של שבע הליגות הבכירות הוא 2.2 שנים במועדון, בליגות הביניים 2 שנים וביתר הליגות 1.7 שנים. דירוג הליגה הישראלית באופ"א לקבוצות מעל הממוצע (1.9 שנים) הוא מקום 14, גבוה בשישה מקומות מאלו שמתחת לממוצע.

ישראל בעיקרון במקום טוב באמצע, מקום 19 בסה"כ ומקום 9 בקטגוריית האחרות. ממוצע של 1.72 שנים בקבוצה בישראל. אלא ששוב, צריך לקחת את הנתון הזה בעירבון מוגבל. מתחתינו אפשר לראות בעיקר שני סוגים של ליגות – בעייתיות (כפי שציינו קודם – קפריסין, בולגריה, רומניה) ויצואניות – כמו הליגה קרואטית וסרבית שמייצאות המון שחקנים לליגות הגדולות, וגם צ'כיה וסלובניה עם כמויות סבירות. כלומר, הסיבה שבליגות הללו משך הזמן הממוצע בקבוצה הוא נמוך, הוא שהן פשוט מוכרות את השחקנים שלהן לחו"ל. הם מתקדמים. אצלנו לא, השחקנים אמנם נשארים בליגה, אך עדיין משך הזמן שלהם בקבוצה הוא נמוך, מה שמקשה על היציבות ועל היכולת.

זרים

בעוד שבבדיקת קבוצות הליגה הישראלית לא הצלחנו לראות מגמה מובהקת לעניין כמות הדקות שמשחקים הזרים, דווקא בניתוח הליגות עולה תמונה אחרת. נראה שכמה שיותר זרים משחקים בליגה, זה עושה לה טוב יותר. בליגות העילית, הזרים מהווים כ-48% מהדקות, לעומת 44% בליגות הביניים ו-35% ביתר הליגות. זה מובן מכיוון שהשחקנים הטובים מיתר הליגות מגיעים לליגות העלית והביניים, בעוד שבד"כ זה לא עובד בכיוון ההפוך. אבל שוב, אינפלציה גבוהה מדי של זרים יכולה בסופו של דבר לפגוע בליגה ובעיקר בנבחרת. למשל בליגה הקפריסאית יש הכי הרבה זרים, 77.2%, אבל אצלה מדובר בזרים מבוגרים יותר שמחפשים תחנה לסוף הקריירה. לעומת זאת הליגה הבלגית מדורגת שלישית עם 64% זרים, אלא שבמקרה שלה מדובר בהרבה צעירים אפריקאים שמחפשים לעשות משם את קפיצת המדרגה לליגות הגדולות.

בכלל, הליגה הקפריסאית היא מקרה מעניין. היא בפסגה ב-4 מ-5 קטגוריות; הכי מבוגרת, משך זמן ממוצע הכי נמוך, הכי הרבה זרים והכי מעט שחקני בית. עניין הזרים נובע מכך שאין מגבלה על שיתוף זרים בקבוצה, וזה אכן בסה"כ עזר לקבוצות לעשות קפיצת מדרגה באירופה, אם בליגת האלופות ואם בליגה האירופאית. מצד שני, יש המון קבוצות עם בעיות כלכליות והנבחרת נמצאת בשפל.

ישראל מדורגת מאוד נמוך בקטגוריית הזרים, כשזרים משחקים אצלה ב-30% מהזמן. במקום ה-26 מתוך 31, ו-13 מתוך 17 בקטגוריית היתר. כמובן שיש לנו כאן חיסרון מובנה; אנחנו לא חלק מהאיחוד האירופאי ואנחנו גם רחוקים ממרכז אירופה, לכן קשה להביא לכאן זרים, בטח שאיכותיים. ליגות כמו שלנו צריכות הרבה זרים ותיקים שירימו את הרמה שלה, כמו שקרה ביוון ובטורקיה בסוף שנות ה-90' ונמשך עד היום. צריך להביא יותר זרים ולטעמי הם צריכים להיות עם ותק מסוים. כשקיארטנסון אומר למיכה איפה לשים לו את הכדור, הוא משפר את הכדורגלן הישראלי. כשויטור מסדר את ההגנה שלו, הוא משפר את הכדורגלן הישראלי. הכי נח לבקר החתמות של זרים יקרים, אבל צריך לזכור שיש להם גם המון ערך מוסף. זה צריך כמובן להיות מבוקר ועם הגבלה, לא כמו שקרה בקפריסין.

כמות שחקנים שאומנו במועדון

בטור הקודם ניתן היה לראות שהנתונים כאן תקפים לשני הצדדים. מצד אחד בקבוצות צמרת אין הרבה שחקנים שאומנו במועדון כי הן קונות את השחקנים הטובים בליגה, ומצד שני גם בקבוצות לא טובות שמחליפות שחקנים כל הזמן אין הרבה שחקני בית. קבוצות הביניים הן אלו שהשאירו הכי הרבה שחקנים ביתיים.

כאן בעיקרון ניתן לראות שכמה שהליגה חזקה יותר, יש בה פחות שחקני בית. בליגות הבכירות משחקים בממוצע 12.6% שחקנים שגדלו במועדון, לעומת 16.4% בליגות הביניים ו-19% ביתר הליגות. איטליה, פורטוגל ואנגליה עם מעט שחקני בית, אם כי אפשר לראות שליגות שנמצאות יחסית במשבר כמו הטורקית, היוונית והקפריסאית, גם כן לא משתפות הרבה שחקנים ביתיים. מצד שני, בפסגה אפשר לראות ליגות כמו אוקראינה, דנמרק, אוסטריה וצ'כיה. הקבוצות והנבחרות שלהן חביבות, אבל לא נחשבות לסיפור הצלחה מזהיר.

ואיפה ישראל? במקום די גבוה, ה-11 הכללי והשביעי בתוך חבורת היתר. 21.5% מהשחקנים שמשחקים בליגת העל, נחשבים ככאלו שגדלו בקבוצה. אבל זה יותר עניין של מחסור באפשרויות אחרות מאשר יציבות. דיברנו על כך שהשחקן הישראלי כמעט שלא יוצא לחו"ל, ולכן להרבה "כוכבים מקומיים" נוח להישאר בקבוצה שלהם וליהנות ממעמד על מבלי להתקדם באמת. כמו למשל דור שחקני הבית של הפועל חיפה, שלא בדיוק הביא אותה לשום מקום. כמו כן, יציבות בסגל וריבוי שחקני בית לא מספיקות כשלמועדונים אין קו ברור והמאמנים מתחלפים כל יומיים.

אז מה למדנו?

שבישראל אין מספיק זרים, בטח שאיכותיים ומצד שני אין מספיק ישראלים שמשחקים בחו"ל והיציבות היא סבירה. יש נתון שלא נוכל לשנות והוא המרחק שלנו מאירופה והעובדה שאנחנו לא ביורו, שמקשה עלינו אובייקטיבית. כדאי להיות מציאותיים, לעולם לא נתקרב לרמת שבע הליגות הבכירות, ואני חושב שגם מעמד של ליגת ביניים באירופה הוא חלום רחוק. אבל אנחנו כן צריכים ויכולים לשאוף להיות מדינה סבירה בתוך גוש היתר, כזאת שכן מצליחה לייצא כישרונות ומגיעה להישגים ממוצעים באירופה; בין קבוצה לשתיים בשלב הבתים של הליגה האירופאית, כפי שהיה השנה. בשביל זה צריך בעלי קבוצות רציניים ויציבים כמו במכבי ת"א והפועל ב"ש, שלא רק משקיעים כסף, אלא גם עושים זאת נכון עם תרבות ארגונית וניהול נכון.